הגמר שעייפתי מלראות

התגייסתי לצה"ל בפברואר 1986, יום לפני שנתן שרנסקי השתחרר מן הכלא הסובייטי.

טירונות ומקצועות בצוקי עובדה הסתיימו כעבור ארבעה חודשים. לפני הצמ"פ, קורס השריון  שאמור למסמר את מעמדך לעשרים ומשהו השנים הקרובות כעוד איש צוות בעוד טנק, קיבלנו חופשה רגילה.

כך יצא שצפיתי במונדיאל במקסיקו בעיקר בשלב שמינית הגמר. בשלוש-אפס הנקי של האנגלים מול פרגוואי, בחמש-אחד של העיט על דנמרק, בארבע-שלוש הבלגי על הסובייטים.

חטיבה 401 אליה השתייכתי היתה באותם ימים חטיבה מטכ"לית אשר עברה לקנן מבסיס אחד שהתפנה לבסיס אחר שהתפנה עקב עליית שוכני הקבע שלו ללבנון. אנחנו זכינו בקיץ בבקעת הירדן.

ב-21 ביוני עלינו על האוטובוס לחלקת הגיהינום הקטנה שהיתה לבית בחודשיים הבאים. החום התקרב לארבעים מעלות בצל. עוצר אימונים יומי בין עשר בבוקר לארבע בצהרים. השכמה יומית בארבע בבוקר. הצבא הרי זקוק לשיריונרים ממושמעים, כאלה שיתנו ל(ד)גנרלים שלו מרווח טעות שיספיק להוציא אותם גדולים בכל תנאי ותחת כל תוצאה. אבל היי… מה אני מתפנק כאן?! בכל זאת יש להם מדינה לנהל!!

לאחר מנוחת הצהרים המדים הפכו מנומרים בלבן עת מלח הזיעה התייבש עליהם. ביציאה מהחניון היית צריך להיזהר שלא להתנגש בפרות הענק שרעו בשטחי האימון.

עם כל אהבתי למשחק, צה"ל הצליח לנצח לפחות אותי ולהשכיח את המונדיאל מנפשי. מבחינתי, בחור התחת הזה של היקום יד האלוהים לא היתה יכולה להתקיים.

ליל הגמר. אחר הצהרים שעון מקסיקו סיטי, מאוחר בלילה שעוננו. אני זוכר את אחד המפקדים מגיע ונובח שהגמר יוקרן במועדון ושאין בעיה שנלך לצפות בו אחרי שנסיים טיפול לכלים. השכמה כמובן בארבע.

במשטח הטנקים. אור זרקורים בזבזני, תמיד חזק מדי. מגרזה עם קפיץ סרבן, נאבק בבוגי סרבן. משקח הטנק,עשרות טונות, כולו עלי. עייפות גדולה, כזו שנותנת לפחד לנצח אותך בקלות… אין בעיה שנלך לצפות? אולי המפקדים מכינים לנו משהו?!

הלכתי לישון.