יריעתנו קצרה1 מלפרט את תולדות הסכסוך בין הודו לפקיסטן – כאוס מפואר שהקולוניאליזם הבריטי הותיר אחריו במנוסתו משטחי האימפריה לאחר מלחה"ע ה-II. כאוס שעלה בחייהם של מאות אלפי אזרחים, גרם למיליוני פליטים ונותר לא פתור ואולי גם לא פתיר עד ימינו אנו.
נשמע מוכר, לא?
אחרי 3 מלחמות וכמעט 25 שנים של עמימות, יצאו ב-1998 שתי המדינות מן הארון הגרעיני.
בתחילת 1999 הסתמן שהמהלך דווקא מקרב הסכם ביניהן בעניין קשמיר, סלע המחלוקת הטריטוריאלי היחיד שנותר ביניהן לאחר רצח העם הבנגלי ובעקבותיו מלחמת 1971 והקמת בנגלדש. "המצב הבעייתי הזה של השלום" לא מצא חן בעיני הצבא הפקיסטני אשר מאחורי גבו של הדרג המדיני יזם פלישה של כוח פרה-מיליטרי מוסלמי אל מעבר לגבול הלא רשמי בין המדינות (LoC – Line of Control) במחוז קרגיל ההודי, איזור הררי ומושלג בגובה של כ-5,000 מטרים מעל פני הים.
דבר הפלישה נודע להודו ב-3 במאי. לאחר כחודש של התכתשות וחילופי אש לא חריגים, ב-6 ביוני הוציא רוה"מ הודו ואג'פאי את צבאו למבצע Vijay (נצחון) שתכליתו סילוק הכוח הפקיסטני משטח הודו, כל זאת בצל הידיעה כי שתי המדינות גרעיניות.
מלחמת קרגיל נמשכה עד סוף יולי, גבתה חייהם של מאות ובסופה, אכן, נצחון הודי מוחלט.
במקביל למלחמה, במאי-יוני 1999 נערך באנגליה גביע העולם השמיני ב-ODI קריקט (One Day International, הפורמט המקוצר הראשון של המשחק).
הודו ופקיסטן שובצו מראש לבתים נפרדים. שתיהן צלחו אותם לשלב ה-Super Six, בית ביניים שבתום המשחקים בו עלו ארבע נבחרות לחצאי הגמר.
8 ביוני, אולד טראפורד קריקט גראונד, מנצ'סטר. יומיים לאחר פתיחת המבצע הצבאי ההודי. הגיעה השעה למשחק ה-Super Six בין הודו ופקיסטן.
המשחק הראשון והיחידי בהיסטוריה של הספורט אשר שוחק בין שתי מדינות המצויות במצב מלחמה רשמי.
באותו הזמן התגוררנו במומבאי. עיר שלא מפסיקה לפעום גם לא ברזולוציה של שניות.
לא באותו היום.
הרחובות שמתחת לביתנו הפסיקו לסאון. ממרומי הקומה ה-12 צפינו בהידלדלות התנועה הבראונית של אנשים בהם והסתדרותה לצבירי אנוש מלוכדים סביב מכשירי רדיו וטלוויזיה.
פתאום הבנת שאתה חווה משהו ייחודי לעיר – שקט.
לעומת זאת, אולד טראפורד געש. באלמנך הקריקט וויזדן נכתב על המשחק:
The rival fans, flag-waving, whistle-blowing and drum-beating, created a passionate atmosphere unimaginable in English cricket
המשחק עצמו היה נטול סממנים אלימים, מעורבות הקהל היתה אדירה. רובם המכריע של השלטים היו שלטי תמיכה לאומניים של אוהדים במדינתם. היו אפילו שלטים בעד שלום.
פקיסטן הגיעה פייבוריטית למשחק, אך בסופו – כמו במלחמה – השיגה הודו נצחון. נצחונה היחיד ב-Super Six.
כל זה בוודאי נשמע לקורא הישראלי כסוריאליזם בהתגלמותו. אפשר לסכם אותו במשפט שאמר קפטן פקיסטן וואסים אכרם בראיון הסיכום:
I am very happy for Azhar2 and (the) Indian team, the way they played showed they were (the) better side today
[2] הכוונה לקפטן הודו מוחמד אזהרודין, שהתעלה במשחק.
החשש מהפסד במשחקים מהסוג הזה מכניס אוהדים למתח שלפעמים לא מאפשר הנאה צרופה מהצפייה בהם.
אבל לרגע אחד, לכשהושג הנצחון, השקט הופר בנהמה קולקטיבית אשר התגלגלה ברחבי העיר. הבנו כי אנו עדים לרגע ייחודי. עוצמת האירוע הורגשה פיזית. רעם אדיר שהורכב מקולותיהם של מיליונים: העניים המרודים בסלאם הקרוב, העשירים המופלגים בבניין שממול, רוכלים ולקוחותיהם, סבתות ונכדיהן.
בשיחות אחד על אחד ראינו עיניים בורקות, ונשמעה קריאת הנצחון – Jai Hind.
[1] לקריאה נוספת על המלחמה וההיסטוריה שהובילה אליה מומלץ המאמר הבא.
פוסט מעולה! כחובב ספורט תענוג לקרוא פוסט כזה.
אהבתיLiked by 1 person