הימים האדומים של וִיארֵג'וֹ

Section_sign

דוד אוזן (טוויטר: DavideUzan@), ידיד הבלוג ושכננו בירושלים חוזר לאיטליה של לפני מאה שנים ולאירוע שזלג מיריבות כדורגל עמוקה ליריבות פוליטית עמוקה:

מהיציעים אל הבריקדות, על הימים האדומים של וִיארֵג'וֹ

Section_sign

פסקול מומלץ לזמן הקריאה: אֵגִ'יסטוֹ מַלפַאטִי, "מאה בתים, כביש אחד"

Section_sign

באחד מביקוריי באיטליה נסעתי אל ליבורנו, עיר הנמל הגדולה שבמערב טוסקנה, כדי לבקר את חברי פרנצ'סקו. תוך כדי שיטוט בעיר המודרנית והמשוחזרת (חלק הארי של העיר חרב בהפצצות בעלות הברית בימי מלחמת העולם השניה) צדה עיני את כתובת הגרפיטי "Pisa Merda", כלומר "פיזה חרא", כשהכוונה לעיר הקטנה והחביבה שהפכה אבן שואבת לתיירים בשל מגדל הפעמונים הנוטה שלה והניסויים המדעיים פורצי הדרך שביצע בו (לכאורה) גלילאו גלילאי.

התפלאתי לגלות יריבות כה טעונה בין שתי ערים והתעניינתי אם שורשי האיבה בין הערים נטועים בימי הביניים, תקופה בה פיזה הייתה רפובליקה עצמאית וממלכה ימית גדולה ששלטה גם על ליבורנו.

לשאלתי השיב פרנצ'סקו: "לא לא, זה בגלל קבוצת הכדורגל שלהם".

באותם ימים ליבורנו שיחקה ב-Serie A, הליגה הראשונה באיטליה, בעוד שפיזה התדרדרה אל הליגה השלישית. ועדיין, ביום המחרת באצטדיון ארמנדו פיקי במשחקה של ליבורנו מול רומא, בין יתר הכרזות ביציע האולטראס חזרה ונשנתה הכרזה "Pisa Merda". כאילו כדי לסמן ליריבה המושבעת שגם במרחק של שתי ליגות האיבה ממאנת להישכח.

הכדורגל בטוסקנה עמוס יריבויות מקומיות ודרבים נסתרים מעין. בשנים האחרונות קבוצות המחוז לא מרבות לשחק בליגה העליונה (למעט פיורנטינה) וכך הדבר חומק מאיתנו אבל המפגשים בין פיורנטינה (קבוצת העיר פירנצה), סיינה, ליבורנו, פיזה, לוּקֶזֶה (קבוצת העיר לוּקַה)  יוצרים דרבים רבים ולוהטים1.

1 | למשל המשחק בין פיורנטינה לסיינה השכנה נקרא 'הדרבי הגוּאֵלפִי-גִיבֵּלִינִי' ולוקח אותנו ישירות אל ימי הביניים, להרחבה.

Section_sign

אבל לא על דרבי גדול מהיריבוּת המבעבעת הזו נספר הפעם, אלא על אחד קטן, וכל זאת לציון מאה שנים לאחד האירועים המשונים והפרועים שידע הכדורגל האיטלקי.

לצורך העניין נצפין מעט מליבורנו ונגיע אל ויארֵג'וֹ (Viareggio).

viareggio-sunset
מעגן יאכטות בויארֵג'וֹ (מקור: www.visittuscany.com)

ויארֵג'וֹ הינה עיר קטנה בנפת לוּקַה בצפון טוסקנה, הידועה בעיקר בשל הקרנבל שנערך בה מדי שנה כבר למעלה מ-150 שנה, אך כל עוד בכדורגל עסקינן אין הרבה מה לספר עליה. יש שם טורניר נוער מפורסם מאוד (לעתים השתתפו בו גם קבוצות נוער ישראליות) והקבוצה הבכירה של העיר משחקת נכון להיום בליגה הרביעית.

אבל ב-1920 סצינת הכדורגל המקומית תססה, שש קבוצות שונות מהעיר התאחדו לקבוצה אחת חזקה שנקראה ספורטינג קלאב ויארֵג'וֹ וכיוונה אל הליגה העליונה.

מבנה הליגות בכדורגל האיטלקי באותן שנים לא היה לאומי אלא מחוזי, בכל מחוז היתה ליגה פנימית כשאלופות כל מחוז עולות למפגשי נוקאאוט על כתר אליפות איטליה. בשל ריבוי הקבוצות הנרשמות אל הליגות עונת 1919-1920 הנהיגה ההתאחדות האיטלקית חידוש – לראשונה בהיסטוריה הונהגה גם ליגה שניה, מחוזית גם היא כמובן. ההתאחדות השאירה למנהלי המחוזות השונים להחליט על מספר העולות והיורדות, בליגה השניה בטוסקנה היו רק שלוש קבוצות ומתוכן שתיים תעלינה לליגה העליונה.

Section_sign

הסיפור מתחיל ב-11 באפריל שנת 1920, ספורטינג קלאב ויארֵג'וֹ יצאה אל לוּקַה (Lucca) עיר המחוז המפורסמת בחומותיה העצומות כדי לשחק נגד הקבוצה המקומית – אוניונה ספורטיבה לוּקֶזֶה (Lucchese) – במפגש הראשון מתוך שניים במסגרת הטורניר לעלייה לליגה הראשונה של המחוז.

viareggio1920
ספורטינג קלאב ויארֵג'וֹ, 1920 (מקור: iltirreno.gelocal.it)

המשחק הסתיים בניצחון של הקבוצה המקומית, אבל מה שהפריע לאורחים היתה אווירה עויינת מאוד בה נתקלו ברחובות לוּקַה וביציעי האצטדיון. הם הבטיחו שהנקמה בוא תבוא במשחק הגומלין, אשר יועד להיערך בתחילת מאי בויארֵג'וֹ.

שלטונות המחוז המליצו בחום לאוהדי לוּקַה להישאר בבית, אבל ההתאחדות לא הפגינה את אותה חוכמה והשופט ששובץ למשחק היה השופט רוֹסִינִי, שהיה תושב לוּקַה. אולי כדי לאזן אחד הקוונים ששובצו למשחק היה תושב ויארֵג'וֹ, חייל משוחרר ומעוטר ממלחמת העולם בשם אוֹגוּסטוֹ מוֹרגַנטִי2.

המשחק נפתח בשליטה מקומית ובסיום המחצית הראשונה ויארֵג'וֹ הובילה 0-2, אבל במחצית השניה דברים התחילו להשתבש. לוּקַה השוותה ל 2-2, לטענת הקהל באשמת השופט רוסיני.

בין כך או כך, לקראת סיום המשחק שחקן לוּקַה התווכח עם מורגנטי. השופט החליט לסיים את המשחק אולם מורגנטי חשב שצריך להמשיך. במהרה הפך העניין מדיון פנימי של צוות השיפוט לויכוח כללי על המגרש, שחקני לוּקַה מצדדים בשופט בן עירם ואילו אנשי ויארֵג'וֹ כצפוי תומכים בקוון.

ההמשך לא איחר לבוא, הקהל המקומי פרץ אל המגרש וקומץ הקראביניירי שהיה במשחק כדי לשמור על הסדר נאלץ להיכנס אל כר הדשא על מנת לחלץ בכוח את שחקני לוּקַה אל חדרי ההלבשה ולהדוף את הקהל אל מחוץ לאצטדיון.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

2 | על מהומה מרתקת נוספת שנבעה מבחירת שופט סיפרנו בפוסט הקודם שלנו, Uncricket Like Behaviour

Section_sign

כדי להבין את מה שקרה בהמשך יש לקבל תמונה על המצב הכללי במדינה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

ערב המלחמה איטליה היתה מדינה צעירה מאוד, ועברה תהליך של איחוד ושחרור מעול זר רק 50 שנה קודם לכן. אבל היו עוד ערים ושטחים רבים בהם היה רוב איטלקי שהיו תחת שלטון זר, גם אותם שאפה הממלכה הצעירה לספח, אזורים אלה זכו לשם האיטלקי "Italia Irredenta" כלומר "איטליה שטרם נגאלה".

כשהמלחמה נפתחה שמרה איטליה על נייטרליות אבל לאחר שבהסכם שכונה "הסכם לונדון" מדינות ההסכמה הבטיחו לאיטלקים את השטחים המבוקשים הפור נפל, ואיטליה הצטרפה למלחמה במטרה מוצהרת להשיב אל חיקה כמה שיותר טריטוריות ואזורים "איטלקים" כאלה. במלחמה עצמה שהייתה באופן ישיר מול הצבא האוסטרו-הונגרי האיטלקים הסתבכו וספגו אבידות קשות מאוד, אבל בסופו של דבר היו בצד המנצח.

בשן ועין יצאה איטליה מהמלחמה. עם 700,000 הרוגים וכפול מזה פצועים ונכים, והכי גרוע – הסכם לונדון כובד ע"י המעצמות באופן חלקי בלבד ושטחים שהובטחו לאיטליה נמסרו לממלכה היוגוסלבית וליוון.

ואז החלה התסיסה, הימין הקיצוני האשים את ההנהגה ה-"ותרנית" וזעק על "הניצחון הצבאי שהושחת ע"י הפוליטיקאים", המשורר הלאומי גבריאלה ד'אנונציו (Gabriele d'Annunzio) יצא על דעת עצמו למסע השתלטות על העיר פיומה (3Fiume), כבש אותה באמצעות מיליציה של מתנדבים והעניק אותה "מתנה" לאיטליה. אחרי שהממשל האיטלקי התנער מהמתנה המפוקפקת הכריז ד'אנונציו על עצמאות והקמת "ממלכת קַרְנַארוֹ (Carnaro) האיטלקית" – מדינה מטורללת שקידשה את האמנות והיופי כשד'אנונציו עומד בראשה בתור מושל ודוצ'ה.

משמאל כמובן לא נשארו חייבים. האבטלה הכתה במדינה המוצפת בחיילים משוחררים, ובעקבותיה השתוללה אינפלציה, מצב שיצר כר נרחב לפעילות ארגוני הפועלים השונים. כשלושה מיליון איש הצטרפו לאיגודי העובדים ולמפלגה הסוציאליסטית, ארגון הפועלים האנרכיסטי לא טמן את ידו בצלחת וגייס אל שורותיו כחצי מיליון איש (!), כל זאת במדינה של סך הכל 35 מיליון תושבים.

מועצות הפועלים הנהיגו שביתות על ימין ועל שמאל, בשנת 1920 לבדה היו במפעלים שבאיטליה התעשייתית כמעט 2,000 שביתות.

השנתיים האלה נקראות בדברי ימי איטליה "השנתיים האדומות" ("Biennio Rosso").

3 | כיום רייקה (Rijeka) בקרואטיה

Section_sign

בחזרה למגרש בויארֵג'וֹ.

ההתפרעות משכה אליה את כוחות הקרביניירי שהיו בעיר, שניסו בכל כוחם להשתלט על המהומה. הקהל שהוצא מהמגרש ניסה עכשיו לפרוץ אליו כדי לעשות שפטים בשחקני לוּקַה.

ההסתבכות האמיתית החלה ברגע ההוא, כאשר בלהט המאבק ירה שוטר אחד בראשו של מורגנטי, הקוון גיבור המלחמה, והרגו במקום! ההמון החל יוצא משליטה והאויב הפך להיות המשטרה עצמה.

augusto_morganti_10
אוגוסטו מורגנטי (מקור: www.saladellamemoriaheysel.it)

בינתים שחקני ואוהדי לוּקַה ניצלו את המהומה וחמקו מהמגרש דרך דלת צדדית, ומשם הלכו ברגל לעבר עירם. אחרי 20 קילומטר הם עלו על רכבת ושבו הביתה בשלום.

לאור המצב הכללי באיטליה, והמיקום הלוהט4 אין פלא כי המהומה בויארֵג'וֹ משכה אליה מיד גורמים אנרכיסטים מהמחוז ומהסביבה, ולא רק, ועזבה סופית את גבולות הכדורגל.

כוחות הביטחון חסמו את מסילות הרכבת על מנת לנסות למנוע מגדודי האנרכיסטים לפשוט על העיר ולתגבר את הפורעים שמצידם צרו על תחנת המשטרה במטרה למצוא את "השוטר הרוצח" ולהעמידו למשפט שדה. מתרסים מאולתרים הוקמו, קווי החשמל והטלפון נותקו, ויארֵג'וֹ בּוּדדה מהעולם והתחושה בעיירה הייתה של מהפכה בזעיר אנפין. מספרים שהאנרכיסטים שאפו להפוך את העיר לקומונה ולצורך כך כבר החלו להקים מוסדות.

אחרי יומיים ומאות חיילים ושוטרים שהוזרמו אל העיר אט אט הוחזרה השליטה לידי כוחות החוק, והסדר שב אל כנו.

בדברי ימי ויארֵג'וֹ זכו הימים האלה לשם "הימים האדומים" ("Le Giornate Rosse").

4 | טוסקנה היא אחד המחוזות השמאלניים באיטליה, וליבורנו השכנה הינה מעוז הקומוניזם האיטלקי עד ימינו

Section_sign

אחרית דבר.

למרות המהומות, ויארֵג'וֹ ולוּקֶזֶה עלו שתיהן אל הליגה הטוסקנית הראשונה, הן אפילו קיימו משחק "סולחה" ביניהן לאחר מכן. דא עקא, מאז המעבר למקצוענות והקמת ליגה אחת לכל איטליה הן מדשדשות להן בליגות הנמוכות.

המהפיכות האדומות לא צלחו. תנועת הנגד החלה לעלות כבר ב-1920, ובעלי המפעלים ועוד מתנגדי קומוניזם מצאו בה את התשובה, הפשיזם חדר אט אט לחברה האיטלקית והשיא הגיע כעבור שנתיים כשמוסוליני ורבבות תומכיו עלו על רומא כדי להשלים את העברת השלטון לידיהם. השנים האלה מכונות לפעמים "השנתיים השחורות" – "Biennio Nero".

שתי נקודות נוספות קושרות בין הכדורגל האיטלקי לויארֵג'וֹ.

הראשונה, בשנת 1926 כינסה בויארֵג'וֹ המפלגה הפשיסטית ועדה שבשורת החלטות מהותיות – מעבר למקצוענות, איסור על שחקנים זרים, הקמת ליגה לאומית לכל איטליה, השקעה כספית אדירה לבניית מתקנים ואיצטדיונים – טמנה את הזרע לעליית הכדורגל האיטלקי לגדולה בשנות השלושים – שתי זכיות בגביע העולם ומדליית זהב במשחקים האולימפיים בברלין 1936 – ובכלל.

השניה, בשנת 1945, נולד בה מרצ'לו ליפי (Marcelo Lippi), שאת קריירת האימון שלו סיים בשנת 2006 עם זכייתה הרביעית של הסְקְוָאדְרָה אַדְזוּרָה באליפות העולם.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s